צמיחתן של תנועות הנוער היהודיות
תנועת השומר הצעיר, כמו תנועות הנוער היהודיות בכללן, הינה תופעה מופלאה ומרתקת. שורש צמיחתן של תנועות הנוער היהודיות, הוא באירופה של ראשית המאה העשרים. באותה תקופה עברה היבשת כולה לשלב מואץ של מודרניזציה, תיעוש, פיתוח ועיור. שלב זה לווה בפריחה של אידיאולוגיות כלליות גדולות (כגון סוציאליזם, פאשיזם, לאומיות וכד'). אותו תהליך מהפכני גרם לשבר עמוק בקרב הנוער היהודי. המודרנה הביאה עימה אמנם את המדע, אך גם את פס הייצור, הכרך הגדול והמפויח, המחלות, הבדידות בעיר הגדולה, ההתנתקות מהקהילה האורגאנית ועוד. על רקע משבר זה, גדלו החניכים הראשונים שלימים יקימו את תנועות הנוער בכלל, ואת אלה בפרט.

בספרו "אובדן הילדות" מתאר ניל פוסטמן את אותו תהליך שעברה החברה ומסביר מרכיב נוסף הקשור אליו – המצאת הנעורים. פוסטמן מתאר את פתיחת חלון הזמן הסוציולוגי הזה בין שלב הילדות לבין שלב הבגרות, אשר יצר מציאות חדשה. בית הספר אמור היה לטפל במצב החדש שנוצר. מטרתו היתה להגביל ולמסד את מגמות האוטונומיה הגוברת של בני הנוער ולתעל אותן לכיוונים של השתלבות בחברת המבוגרים. אך למרות שצייד את בני הנוער בידע ובמיומנויות להתמודדות עם העולם המודרני, נכשל בית הספר במתן כלים להתמודדות עם הלחצים והחרדות הכרוכים במעבר מנעורים לבגרות בחברה משתנה. לריק זה נכנסו תנועות הנוער. הן נתנו מענה לנוער היהודי המבולבל וגייסו אותו להתמודד עם המצב מתוך היחד החברתי ולשנות את המציאות.

שני סוגים של תנועות נוער
בכדי להבין את מהותן של תנועות הנוער היהודיות יש צורך בהשוואתן עם שתי תנועות נוער עיקריות אשר צמחו באותן שנים באירופה. שתי תנועות אלו המהוות שני דפוסי פעילות עקרוניים של תנועת נוער השונים זה מזה באופן מהותי והבנתן תעזור לנו להבין את דמותה של תנועת השומר הצעיר.


א. תנועת הצופים. תנועה זו, שהקים הגנרל באדן פאוול לנוער האנגלי, קמה ב 1907 בעקבות הירידה במספר העוסקים בספורט באנגליה והצורך הגובר והולך בחיילים נוספים לצבא הבריטי. ככל שהתפשטה האימפריה הבריטית, כך גדל הצורך בכוח-אדם חדש בעל הכשרה ויוזמה למילוי תפקידים ברחבי האימפריה. ואולם, מסיבות כלכליות וחברתיות, מקורות המילואים רק נתדלדלו משנה לשנה, ולכן עלה צורך בהקמת התנועה. תנועת הצופים האנגלית היתה אירגון של נוער על ידי מבוגרים. מטרתה המוצהרת היתה חיברות הנוער שבא לשורותיה אל הערכים של חברת המבוגרים. לא היו לה יומרות אידיאולוגיות מפורשות ולא היה בה עיסוק באידיאולוגיה. מבט על התפתחותה בעתיד מבטא יכולת הסתגלות גדולה לחברת המבוגרים. כפי שהשתנה חברת המבוגרים – כך התאימה את עצמה תנועת הנוער אל ערכיה החדשים.

ב. תנועת הוואנדרפוגל. תנועה זו, אשר שמה בעברית הוא "ציפור נדודים", הינה תנועת נוער חינוכית אשר קמה בגרמניה ב 1896 על ידי גוסטאב ויניקן. חבריה הצטרפו אליה על בסיס של אידיאולוגיה משותפת שכללה בעיקר התנגדות כללית לעולם המבוגרים ולערכיו. תנועת הוואנדרפוגל פנתה בעיקר לבני המעמד הבינוני בגרמניה והציעה לו דפוסי פעילות המטפחים את מהות שלב הנעורים: יציאה עצמאית של נוער אל הטבע, סיפורי-עם גרמניים לאור המדורה, פעילות צופית של בניה ואילתור, החברות האינטימית של חבורת נערים, התארגנות סביב המדריך שהיה מרכז ההתרחשות, שאיפה לטוהר מידות ושלמות גופנית ופולחן שלב הנעורים עד כדי הערצה. 
התנועה פעלה בגרמניה בלבד, אך היא השפיעה רבות על  התפתחותן העתידית של תנועות הנוער בעולם, כמו גם אלה היהודיות.

הקשר לתנועת השומר הצעיר
כפי שניתן לראות, מראשיתן של תנועות הנוער היו קיימים שני דפוסי פעולה עיקריים, המעידים על שתי תפיסות עקרוניות אודות מהות שלב הנעורים. הדפוס הראשון הוא אירגון של נוער על ידי מבוגרים ואילו השני הוא תנועה חינוכית המורדת בחברת המבוגרים. זו תנועה היוצאת מתוך ביקורת על בחברה הקיימת ופועלת למען המטרה של שינוי המציאות ומרד. שני דפוסי פעילות אלה היוו את התשתית להקמתה של תנועת השומר הצעיר. מהצופים נלקחה השיטה החינוכית הצופית והמבנה התנועתי המסודר, ואילו מהוואנדרפוגל אומץ העיקרון הבסיסי של תנועה מורדת, המגייסת את הנוער היהודי למען מטרה.


הקמת התנועה
בשנת 1911 הקים צעיר יהודי בשם הנריק (צבי) שטרנר את אירגון הצופים היהודים הראשון בעיר לבובשבגליציה. הוא אסף נערים יהודים, שביקשו לשנות את מציאות החייהם, והחל לארגן אותם לקבוצות ולהדריכם. ב-1913 אימצו הצופים היהודים בגליציה את השם "השומר", בהשראת אירגון "השומר" בארץ ישראל. שנה זו הוכרזה מאוחר יותר כשנת היסוד של תנועת השומר הצעיר. "השומר" פנה בעיקר עם ילדים ובני נוער והתאפיין בפעילות צופית וציונית. ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התאחדה תנועת "השומר" עם תנועה בשם "צעירי ציון". "צעירי ציון" היה אירגון שקם כבר ב 1903 עבור נוער הכיתות הגבוהות וסטודנטים. עיקר עיסוקם היה לימוד עברית ויידיש, לימוד שיטתי של תולדות היהודים ותורת הציונות, ידיעת הארץ, חגיגית החגים הלאומיים, אימון גופני (טיולים בהרים, החלקה על הקרח), מקהלה וכד'. הגוף המאוחד נקרא תחילה "שומרים צעירי ציון" ובהמשך שונה שמו ל"השומר הצעיר". תנועת השומר הצעיר היתה בראשיתה תנועת נוער צופית ציונית, ללא מחויבות להשקפה פוליטית קונקרטית וללא דרישה מעשית כלשהי מבוגריה.

כאן יש לציין שהיות ותנועת השומר הצעיר היתה תנועת הנוער היהודית הראשונה בעם היהודי, היא היוותה בית גידול לתנועות נוער שונות שעתידות היו לקום בעתיד. תנועות אלה היו: בית"ר, השומר הדתי והצופים העבריים. כלומר, תנועות אלה התפלגו מתוך השומר הצעיר במסגרת תהליך גיבוש השקפת העולם השומרית, מתוך אי הסכמה עם דעת הרוב. בשל כך הקימו לעצמם תנועת נוער חדשה, לעיתים שונה בתכלית.

שיטת החינוך של השומר הצעיר בראשיתה
מראשיתה התוותה 'השומר הצעיר' שיטת חינוך ייחודית ומקורית. להיות 'שומר' או 'שומרת' לא היה תואר בלבד, אלא זהות שתבעה מהחניך. תביעה זו לא היתה תורה סדורה, כי אם דמות אדם הבוחר בחירות ערכיות, על פי ערכי האמת והצדק. ערכים אלו התגבשו לתפיסת עולמו של החניך המנחה אותו בכל סיטואציה בחייו, קטנה כגדולה. בלב השיטה החינוכית של השומר הצעיר עמד החינוך לערכים. הציונות למשל, אשר היתה הערך המרכזי ביותר בחינוך השומרי, לא הייתה רק ערך אידיאולוגי כי אם אבן היסוד בכל שיטת החינוך השומרית. מימוש הציונות לא הצטמצם למובן המעשי של עליה לארץ, כי אם שינוי פנימי באורח החיים היהודי. כמאמר המפשט: "להוציא את היהודים מהגולה, ואת הגולה מהיהודים".

להלן מרכיבי שיטת החינוך השומרית, כפי שבאו לידי ביטוי בתנועה:
יסודות השיטה החינוכית
  כוליות: היסוד הראשון של 'תכנית העבודה השומרית' היה כוליות. כלומר, התנסות החניך במגוון של חוויות בקן, בהן היה תמיד פעיל ואחראי באיזשהו אופן. חברת הנעורים הקנית תססה ובראה לה עולם פנימי עשיר ומגוון אשר נגע בכל תחומי החיים. היא כללה בין היתר; הדרכה וחינוך, כתיבה לעלון הקני, לימוד עברית, חוגים עיוניים (פילוסופיה, פוליטיקה ועוד), לימודי המקצוע ועבודת הכפיים, התכנסויות בנושא יהדות וארץ ישראל, קריאת שירה, מצעדי אחד במאי, חגי התנועה בל"ג בעומר, עבודות כפיים, פעילות צופית, איסוף תרומות לקק"ל, הקמת ספריה בקן, מושבות הקיץ, בישול, העלאת הצגות וריקודים בצוותא ועוד ועוד.
 
 מרד: מרד בחברת המבוגרים הסתמית, החיוורת וחסרת המשמעות, מרד בגורלו של היהודי בגולה, חסר כוח עמידה ופוליטיות.  השיחה והלמידה בקן פיתחו את המחשבה הביקורתית החברתית של החניכים. הביקורת החברתית הופנתה כלפי הקהילה היהודית הגלותית וכלפי השיטה הקפיטליסטית. החינוך השומרי חידד את חושיו המוסרים של החניך, וכך בפוגשו כל עוול או אי צדק ברחוב, בעיתון ובבית הספר הרגיש עצמו אחראי לתיקונו. המציאות מחוץ לכתלי הקן נצפתה דרך השקפתו המוסרית האנושית ויצרה התנגדות וחוסר השלמה עם חיים של חוסר אונים, חוסר משמעות ודיכוי. מאותה תחושה בסיסית של אי צדק צמח יסוד של מרד, כמיהה לתיקון האדם והעולם, צמא לחברותא ואמונה. אמונה שהכל אפשרי, שההיסטוריה האנושית ניתנת לשינוי, והנוער הוא בלתי מנוצח ודרכו אינה סלולה בפניו.

התולדה של הלך הרוח הזה היה מחשבה אוטופית מפותחת ומעמיקה, שהתגלתה מפנימיותם של החניכים והמדריכים ולא מתוך מדע מלומד. החלימה והתקוות נקשרו תמיד לרציונאליות ביקורתית ומחוברת לקרקע. המצוקה הממשית של העם היהודי והאחריות כלפיו לא נתנה לשגות בחלומות וחייבה התכווננות מנחת דרך, הגשמה.

  ההגשמה היא צו תנועתי המחייב את חניכיה לקיים את ערכיו. זהו עיקרון שאינו מניח לנער להגות בערכי צדק ואמת ובחשיבה אוטופית מבלי ליישמם. אין טעם לדבר גבוהה אודות החברה אם בסופו של יום אין השפעה על הקרקע הבוערת של העם היהודי בגולה. ההגשמה השומרית לא נובעת ממחויבות למדריך או מרצון להצטיין, כי אם מתחושת אחריות פנימית, תחושת שליחות אישית המפעמת בחניך. תנועת הנוער קראה להגשמה במגוון הפעילויות השומריות; החל מהדרכה, דרך מציאת האמצעים הכלכליים לקיומו של הקן, ועד איסוף כספים לקופת קק"ל. הצו להגשמה העמיד בפני החניך רף ליכולות האנושיות שלו להתרחב מעבר לעצמו, ליבתה בו את תחושת השליחות.

 שיאה של ההגשמה התבטא בדרישה לקיום אורח חיים שומרי גם בבגרות. בסיום החברות בתנועת הנוער הגשים החניך את ערכי תנועת הנוער בעלייה לארץ ובניית מדינה בעלת תוכן חברתי צודק ונעלה. החינוך הצופי בא לעולם באמצעותו של באדן פאואל מקים תנועת הצופים הבריטית. מטרת הצופיות של פאואל הייתה הפיכת הנוער לאזרחים טובים ונאמנים ההולכים בתלם שסללו עבוריהם הוריהם אך ב'השומר הצעיר' מטרתה הייתה חיזוק תכונות האדם המורד בגורלו, האקטיבי כלפי חייו וחיי עמו. 'השומרים' שאבו מן הצופיות, רעננו והתאימו כל פן שבה לשאיפה הציונית לברוא אדם יהודי חדש. המרחבים הפתוחים בהם טיילו חברי התנועה סימלו חופש וטוהר מול הערים המלוכלכות המדכאות את רוח האדם.

 אופי החינוך הצופי מבוסס על חוויות בטבע, טקסים והסמלה, הירארכיה הדרכתית ומשמעת. שכבת הביניים בקן נקראה 'שכבת הצופים' כיון שזה היה השלב העיקרי בו התנסו במתודיקה הצופית, על אף שליוותה את השומר כל חייו. השהייה בשטח לא מוכר ולא מיושב, במושבות הקיץ או בטיולי ל"ג בעומר, הייתה לא פשוטה לנער היהודי הגלותי והציבה בפניו אתגרים רבים. בכדי לעמוד בהם היה על החניך לסגל לעצמו תכונות מסוימות, כמו תושיה, אומץ, משחקיות, אמון בקבוצה וחסינות הגוף. הייתה זו הכשרה פיזית ותודעתית לחיים הקשים בארץ ישראל וכן לחייו של אדם שומרי בכלל. במהלכה טופח האומץ לעבודה לאומית וערנות ליושר סוציאלי. הטקס, הטיול והמשמעת, בשל עוצמתם הרגשית החיובית ענו על הצורך של הנערים בשייכות, תוך חיזוק זהותם השומרית.  
  הקן, הוא המרכז אליו היו מגיעים החניכים ובו כלל התרחשות, הוא הקרקע החינוכית בה מתעצב "השומר". התפיסה המנחה את יוצרי התנועה היא שהנעורים אינם פרוזדור שצריך לעבור על מנת להפוך למבוגרים, אלא תקופה בעלת ייחודיות בפני עצמה. הם ראו בתקופת הנעורים תקופה עשירה תרבותית ורוחנית בעלת חוקים ותפקיד. לא רק לשמר את חברת המבוגרים ולהשתלב בתוכה, כי אם לחדש את התרבות האנושית. העתיד לדידם, תלוי בנוער, ביסודות שיצמיח בעצמו. זוהי הבמה לקולו של הנוער, המסד עליו נבנתה החברה השומרית הענפה, השיחה האידיאולוגית, התרבות, ההתנסות בעבודה, החלימה הציונית.
  הקבוצה השומרית היתה הגרעין ממנו צמחה כל ההוויה החינוכית, היא הבסיס לתהליך החינוכי האישי ולפעילות הקנית הרב גונית. הקבוצה התאפיינה ביחסי אינטימיות וקרבה שקשרו את החניכים אחד לרעהו, ובהתלכדות סביב הרעיון השומרי. התא הקבוצתי היה הבמה לשזירת השותפות ולעיצוב השקפת העולם השומרית. הכלי המרכזי בה היה הדיון, או השיחה, שיכלו להמשך שעות סביב נושא בוער, ספר שקראו בצוותא או התנהגותו של אחד מחניכי הקן. זה היה ניסיון נערי לכינון יחסי אנוש מסוג חדש, בניגוד ליחסי השקר והתועלת שראו סביבם בכל פינה. חברותא של יחסי פנים אל פנים, הזדהות והתחברות, דווקא מתוך הביקורת על האדם והעולם.
  הקשר בין המדריך והחניך הוא אחד מיסודות החשובים בתנועת הנוער, כפי שמבוטא בדיבר החמישי "השומר הוא אח נאמן לחברה השומרית וסר למשמעת מדריכיה". המדריך הוא אחר משמעותי בתהליך ההתפתחות של החניך, ומהווה אופק בוגר לדרך חיים והגשמה. המדריך גילם את עקרון המנהיגות, האיר את שבילי המחשבה והחיים. השפעת המדריך על חניכיו אינה תלויה רק באישיותו, אלא במסר השומרי שהוא נושא עימו בכל מפגש חינוכי, אם בדיון בסמינר ואם בשיחה אישית אודות חיי החניך.  השיחה בין המדריך לחניך היא מהות המפגש החינוכי. הדיאלוג הקרוב המלווה את החניך בבחירותיו בקן.
  אחד הכלים אותם פיתחה התנועה בחניכיה היה היכולת להתמודד עם עולם משתנה ולא יציב של אנומיה. יכולת זו הושגה באמצעות למידה מעמיקה שמרכזה לא הנושא אלא השיחה שתוצת בין חברי הקבוצה הלומדת. כך לימוד על כלכלה לא נשאר בגדר הכרת אישים או מושגים, כי אם העמיק לגעת בפנימיותם של כל החניכים ולגבש מדבריהם ומחשבותיהם דרך משותפת. הפנייה למחשבה ולתודעה הכשיר את החניכים לקרוא ולהבין את המציאות,  ולפעול בה. 
 לאורך ההיסטוריה התנועתית, בכל הצמתים בהן עמדה, בחרה התנועה ברוח האדם ובאחריות קולקטיבית. התפקידים שלקחה על עצמה, העלייה לארץ, לחימה ומרד בגטאות בזמן השואה, הקמת הקיבוצים, יצירת תרבות ענפה בכל היישוב, ועוד, כל אלו, הם פרותיה של השיטה החינוכית. גם היום, אותה תביעה נצחית ועל זמנית מכתיבה את השיטה החינוכית בקנים. בכל קן מתנוססת אותן הדיברות, הקוראות 'השומר הוא איש אמת', ולאור דיבר זה מתקיימים הפעולות, הטיולים, ההדרכה, השיחות, ערבי התרבות, חגי הקן והיום יום השומרי. 

יסוד המרד
בשנים האחרונות הולך ומתערפל מושג המרד. זאת לא משום שבני אדם הולכים ומאבדים את יצר התנגדות, אלא משום שעצם הרעיון של "ערך" הולך ומטשטש. כך, כשאין טוב ורע והכל נבלע בתוך ים של פרסומות, תוכניות ריאליטי ומניפולציות של אישי ציבור – הולכת ונשכחת המשמעות האמיתית והעמוקה של מושג המרד.

המרד של תנועת השומר הצעיר היה מראשיתו מרד עקרוני, בעל תוכן ומהות. לא היה זה מרד נעורים עקר, הבועט במוסכמות רק כדי לבעוט בהן וכדי להצהיר על עצמאותו. לא מרד של מחאה כי אם של יצירה ובניית אלטרנטיבה והחשוב מאלה, מרד שלא מגביל את עצמו רק לשלב הנעורים, אלא הופך לבחירה של אדם לחיות כך את חייו. העולם שהקיף את אנשי השומר הצעיר היה החברה היהודית-גלותית והחברה הבורגנית-קפיטליסטית. מתוכה יצאו וכלפיה ביקשה לייצר אלטרנטיבה. לכן מצא את ביטויו המרד של אנשי השומר הצעיר בבחירה להיות תנועה ציונית. יש להתעכב על משמעות בחירה זו בציונות, כיוון שבבסיסה היא מבטאת את הרצון למצוא דרך חדשה לציבור הרחב שממנו יצאו השומרים. היתה זו בקשה למציאת פתרון לכלל העם היהודי ומתוך אחריות כוללת עליו. חניכי התנועה יכלו לבחור בפיתרון של התבוללות או מה שקרוי היה "עבודת ההווה" (טיפול במצוקותיהם של היהודים במקומות יישובם בגולה), אך בכך לא היו מובילים לפיתרון שלם ומלא לבעיה של הקולקטיב היהודי.

ביטוי לכך ניתן לראות בשיר שהיה נפוץ מאוד בתנועה בראשית דרכה - "שיר הבן" . השיר נכתב על ידי המשורר דוד שמעוני ב 1922 ופורסם בעיתון הקשישים (בוגרי הקן) בקן השומר הצעיר בוארשה. המשורר, שהיה ציוני שבילדותו, גדל בבית מסורתי ולמד בחדר, מתכתב עם פסוק מספר משלי, פרק א' אשר בו נכתב: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך". השיר עורר סערות רבות ביהדות פולין ובמקומות מסויימים אף הגיע הדבר לידי חרם שהוטל על אנשי השומר הצעיר בעיירות שונות.

כבר כאן, בשלב מוקדם זה, ניתן לראות שהמרד של השומר הצעיר לא היה רק מרד על בסיס דורי, כפי שראינו בתנועת הוואנדרפוגל. זהו כבר מרד עקרוני נגד חיי הגולה. כשחניכי השומר הצעיר קוראים את השיר הזה הם מתכוונים למשהו מסויים מאוד שהוא המרד שלהם - הציונות.

בלימודי הציונות של ימינו ממעטים להזכיר את תפקידן המכריע של תנועות הנוער, והכל ברוח התקופה הנוכחית וערכיה. אך אין לדמיין את תקומתה של מדינת ישראל כפי שקמה, ללא תרומתן של תנועות הנוער הציוניות חלוציות וללא מקומה של תנועת הבכורה – השומר הצעיר.

סמלי התנועה בעבר
החולצה השומרית: עם הכניסה לתנועה, בכיתה ו', קיבל חניך התנועה את החולצה השומרית. החולצה הוענקה במסגרת מפקד אש מרהיב.

עניבות וסמלים: שהיית נכנס לתנועה. היו 3 עניבות ו 3 סמלים. היו שלוש שכבות: בני מצדה, צופים ובוגרים. המעבר משכבה לשכבה היה דו שנתי. כל פעם היית בשתי שכבות. כשהיית מקבל חולצה שומרית ראשונה, בכיתה ו'. היית מקבל עניבה ירוקה של בני מצדה ואת סמל בני מצדה (בל"ג בעומר של כיתה ו'). בל"ג בעומר של כיתה ז' היית מקבל את העניבה הכחולה (הצופים) אבל נשאר עם הסמל של בני מצדה. אחרי כן, בכיתה ח' היית מקבל גם את הסמל צופים ונשאר עם העניבה הכחולה. בכיתה ט' לא היית מקבל כלום. בל"ג בעומר של כיתה י' היית מקבל את העניבה השחורה – שכבת הבוגרים. סמל הבוגרים היית מקבל בל"ג בעומר של יא', בתנאי שעברת את הבירורים שנמצאת מתאים (נוהל בתנועה עד 1967). נוצר מצב שחלק גדול מהשנים היית עם פיצול אישיות – עניבות וסמלים.

סמל הבוגרים: הסמל השלישי בסדרת הסמלים – סמל הבוגרים – לא ניתן באופן אוטומטי לכל העוברים ל"שכבת הבוגרים", אלא רק למי שנמצא ראוי לכך על-פי התנהגותו והתחייב להגשמה – כלומר להגשמה בקיבוץ שומרי.

ההכרעה על ההגשמה
שנים ספורות לאחר הקמת התנועה עלתה לסדר היום שאלת ההגשמה של הבוגרים. עכשיו היו כבר החניכים הראשונים של התנועה בני 18. הם סיימו את לימודיהם בביה"ס ואת שנות חניכותם בתנועת הנוער ומתוך כך נדרשו להכריע על המשך דרכם בחיים ובתנועה. בוגרים רבים פרשו מהמסגרות התנועתיות הקיימות וחיפשו את דרכם. חלקם בחרו להישאר בבתי הוריהם ולהתחיל את דרכם המקצועית ואחרים בחרו בלימודים אקדמאיים. מצב זה יצר משבר גדול ואכזבה מכך שכשיוצאים הבוגרים מתוך חיקה העוטף של תנועת הנוער הם משתלבים בנקל בחיים הרגילים שרק לאחרונה יצאו נגדם.

התנועה המליצה לבוגריה לקחת על עצמם משימות חינוכיות בקנים או משימות בקרב הציבור היהודי, אך קיבלה גם את הרבים שלא בחרו בכך. יחס זה החליש אידיאולוגית את התנועה כפי שניתן לראות בדבריו של אליעזר ריגר, ממייסדי התנועה: "אם התנועה מקבלת את כל הזרמים שבעולם... סימן הריקבון הוא לנו". הנהגת התנועה הבינה שהחינוך השומרי טרם הצליח  לחולל שינוי עומק בנפשו של האדם והתחדד הפער בין השיחה על ערכי התנועה לבין התביעה להגשמתם. 
לאור מציאות זו התכנסו ב- 1919 בוגרי התנועה לועידה שתדון בנושא ההגשמה. הועידה התכנסה בעיר טארנוב שבפולין ומטרתה הייתה להכריע בשאלת ההגשמה, כשבאוויר תחושה של פרשת דרכים.

למרות הציפייה הגבוהה להכריע בסוגיה זו, החליטה הועידה על שלוש דרכי הגשמה שיתאפשרו במקביל: השומר הפועל (להישאר בגולה ולהצטרף למעמד הפועלים בתור פועל), השומר האקדמאי (לצאת ללימודים אקדמאים) והשומר החלוץ (לעלות ארצה ולהקים קיבוץ). עם זאת, היתה זו התקדמות משמעותית. עד אז היו נהוגים בתנועה שני המסלולים הראשונים ואילו עכשיו נוצר מסלול חדש, שעתיד לימים להפוך למסלול המרכזי – השומר החלוץ. מסר מפורש הועבר מן השומרים בארץ ישראל אל השומרים בגולה באמצעות מרדכי שנהבי שהגיע מן הארץ במיוחד לוועידה: יש לעלות מיידית תוך התעלמות ממדיניות ההנהלה הציונית שקבעה שאין לעודד עלייה של צעירים חסרי אמצעים לפני הכנת תשתית לקליטתם בארץ. שנהבי כבר עלה לארץ קודם לכן והיה למעשה, יחד עם חברו אפרים טרטקובר, בוגר התנועה הראשון שעלה ארצה.
שנה לאחר מכן, באביב 1920, נערכה ועידת לבוב. בועידה התרחש עימות נוקב בין הבוגרים הצעירים לבין אלה הוותיקים, מייסדי התנועה. צד אחד, הדור הצעיר של ההנהגה, רצה ליצור מסגרות חיים מחייבות שיאפשרו את הגשמת ערכי התנועה ואילו צד שני, שמייצגיו היו דווקא בני הדור הוותיק של ההנהגה, העדיף את המצב הקיים בו כל בוגר בוחר את דרכו לפי רצונו ונושא עימו בליבו את הערכים שספג משנות חניכותו בתנועה.

הכנס בלבוב התקיים לאחר מאורעות  תל חי . עמידת הגבורה של מגיני תל חי לא חלפה מבלי להותיר רישומה על אנשי השומר הצעיר. ראש הקן בטורקה, אבא שנלר (לימים אבא חושי), קרא בהתרגשות את השיר "בגליל בתל חי" שחיבר בהשראת עמידת הגבורה של טרומפלדור וחבריו. ואומנם, ההחלטות שנתקבלו בלבוב שיקפו את רוח מאורעות תל חי: הוחלט שהשכבה הבוגרת של התנועה תעלה מיד ארצה, ומאמצי התנועה יתמקדו בהגשמת מטרה זו. הועידה החליטה על עלייה מבוקרת לארץ כדי לא לפגוע בתנועה החינוכית בגולה והיה ברור לבוגרים שמשמעות הבחירה לא לעלות לארץ היא בעצם בחירה לא להיות יותר חלק מהתנועה. בעצם ההחלטה על חובת העלייה לארץ וחובת ההגשמה האישית במסגרת משותפת בעצם הוכרע אופייה החלוצי של התנועה. 
חברי התנועה דרשו מעצמם להכריע הכרעה ברורה ולא לבחור בדרך של "גם וגם" שאולי תשאיר בוגרים רבים יותר בשורות התנועה, אך תפסיק להיות גרעין של מציאות חדשה. הם בחרו בדרך מרכזית לתנועה, שבזכותה יכולה היתה התנועה להתפתח הלאה.

במאי 2001 התקיימה הועידה הארצית ה 10 של השומר הצעיר. הועידה התכנסה אחרי שנים בהן לא התקיימו ועידות ודרכה של התנועה היטשטשה, כמו גם מסלול ההגשמה שלה. למעשה מסלול ההגשמה כמעט יבש לחלוטין ונוצר צורך לשוב ולהגדיר מהם יעדי ההגשמה של בוגרי השומר הצעיר. הועידה הארצית החליטה על הקמתה המחודשת של תנועת הבוגרים באמצעות תהליך קבוצות המשך. בכך בחרה התנועה לחזור לקו אותו התוו מייסדי התנועה ב 1919 - ההכרעה על ההגשמה.

מפעל חוות ההכשרה השומרי
מרגע ההכרעה ההיסטורית בשומר הצעיר לכוון את הבוגרים להגשמה וביתר דיוק – להגשמה בקיבוץ השומרי בארץ ישראל – התרחב מושג החינוך בתנועה למושג ההכשרה. תנועת השומר הצעיר היתה הראשונה מבין תנועות הנוער אשר טוותה מסכת חינוכית זו, המותאמת לכל גיל ושלב, בדרך לעיצוב דמותם ואישיותם של חלוצים מגשימים. ברבות השנים, ותחת השפעתה, היתה מסכת זו נחלת כל התנועות שחינכו את חבריהן לעלייה ולהגשמה בקיבוץ.

תהליך ההכשרה כלל התקדמות הדרגתית של איש התנועה, שלב אחר שלב, בדרך עיצובו לחלוץ מגשים. הוא החל בשנות החניכות וההדרכה בקן, המשיך בשלב חוות ההכשרה וקיבוצי העלייה בהם הוכנו הבוגרים לקראת חיים חלוציים בארץ ואל שלב העליה לארץ, הקמת המושבה השומרית וההתיישבות בקיבוץ השומרי.

מימד ההכשרה בתנועות החלוציות היווה מרכיב מרכזי וביטא את הפיכת הלב העמוקה שנדרשה מהיהודי לעבור, בטרם יעלה ארצה: ללמוד עברית, להכיר וללמוד את ספרות התנועה והסוציאליזם, לחוות תרבות עברית חלוצית, ללמוד עבודה פיזית ולתרגל חיי שיתוף. במאמר מוסגר רק נציין כי היה קיים הבדל תהומי בתפיסת ההכשרה בין תנועות בנוער הסוציאליסטיות לבין תנועות הנוער של הימין הציוני (למשל בית"ר, שהציגה תפיסת הכשרה שונה בתכלית ובוגריה עלו לארץ מבלי לעבור קודם לכן בחוות הכשרה).

המסירות העזה שנתגלתה בחוות ההכשרה של התנועה נבעה מהשאיפה ל"לא סתם ארץ ישראל", כי אם לארץ ישראל כחברת מופת. כך עולה מתיאורו של דולק הורוביץ ממייסדי התנועה ולימים נגיד בנק ישראל הראשון: "ארץ ישראל צריכה להיות התגלמות המרד שלנו נגד העולם המסובב אותנו, התגלמות הרעיונות של הנביאים, ישו, שפינוזה, מארקס...". ומכאן שמרכיב ההכשרה הוא מכריע כדי שלא תהיה זו, כדבריו, "זרימה סטיכית של עולים". תמונת העתיד של הבית הלאומי בארץ גזרה מתוכה את אופייה של ההכשרה בטרם העליה.

כיום מהווה שנת השירות בתנועה במסגרת חוות ההכשרה המשך לאותו פרק מפואר בהיסטוריה הציונית של חוות ההכשרה ברחבי העולם. במסגרת חוות ההכשרה חיים חברי התנועה חיי גרעין שיתופיים בקבוצה משימתית. 

ההגשמה בקיבוץ והקמת 'הקיבוץ הארצי'
ביומנו של ידידיה שוהם , מחברי קבוצת ביתניה, נכתב: "הייתי תלמיד טוב להיסטוריה, עד שהחלטתי שיותר מעניין לעשות אותה". משפט זה מגלם בתוכו את הכמיהה של בוגרי התנועה לא רק לגאול את עצמם בתור אנשים פרטיים, כי אם גם לעצב מחדש את ההיסטוריה של העם היהודי כולו. הגל הגדול של העלייה השומרית הראשונה הגיע ארצה ברובו כבר ב 1920. לפי הערכות הגיעו ארצה עד סוף שנה זו למעלה מ 500 שומרים, מספר עצום וחסר תקדים בסדרי הגודל של אותם זמנים. השומרים עזבו את ביתם וקיניהם והסתערו על הארץ. אולם רבים מתוכם התנפצו על קרקע המציאות הקשה של הארץ. רבים התפזרו לערים ולמושבות או אף חזרו לביתם באירופה.
בשלב הראשון היו הקבוצות מפוזרות, מחוסרות מבנה ארגוני אחיד ומשותף. רוב השומרים התרכזו בעבודות סלילת כבישים בתנאים קשים ובמקומות שוממים. ב-1921, במחנה אוהלים על הכביש בין חיפה לעפולה, נוסד קיבוץ א' של השומר הצעיר. ב-1922 עלה הקיבוץ על הקרקע והיה לקיבוץ בית אלפא. באותה שנה נוסד קיבוץ ב' של התנועה, אשר לאחר עלייתו על הקרקע ב-1922 נקרא קיבוץ משמר העמק . בשלב זה עדיין לא דובר על תנועה קיבוצית ארצית של קיבוצי השומר הצעיר. כעבור מספר שנים, ב 1 באפריל 1927, הקימו ארבעה מקיבוצי השומר הצעיר את התנועה הקיבוצית הארצית תחת השם 'הקיבוץ הארצי השומר הצעיר'. הקיבוץ הארצי היווה תנועה וזרם פוליטי עצמאי בתוך ציבור הפועלים בארץ, או כפי שהוגדר במצע היסוד שלה – "זרם פוליטי עצמאי בתוך תנועת הפועלים בארץ ישראל". את הקיבוץ הארצי הקימו ארבעה קיבוצים: עין שמר, מעברות, משמר העמק ומרחביה.

בעקבות תהליכים אלו, אשר הלכו והתבססו בשנים שיבואו לאחר מכן, נקבע רשמית בכינוס הבוגרים השני של 'השומר הצעיר' בארץ (אפריל 1931) כי בוגרי התנועה חייבים להגשים בקיבוץ. חלק מהבוגרים אכן יצאו להקים קיבוצים בגיל 18, אך חלקם נשארו בתנועה בתפקידי הדרכה וניהול והצטרפו לחבריהם בקיבוץ בשלב מאוחר יותר. על דבר אחד היתה בתנועה הקפדה - מי שאינו מגשים בקיבוץ פסול מלמלא תפקידים בתנועה. כלל זה נשמר במשך עשרות שנים.

על מקורו של השם "קיבוץ", ניתן ללמוד בספרו של יהודה יערי, מאנשי קבוצת ביתניה. עד אז היו קיימים שמות שונים למה שלימים יקרא קיבוץ ('קבוצה', 'חבורה', 'פלוגה', 'גדוד'): "חסידי ברסלב נוהגים להתקבץ מידי שנה בראש השנה יחדיו לתפילה... להתכנסות זו קוראים החסידים בשם "קיבוץ". למה לא נקרא גם אנו למחנינו בשם קיבוץ? שמעו אנשינו את דברי החבר וקיבלו עליהם לקרוא למחנינו מכאן ואליך בשם "קיבוץ השומר הצעיר". וראה זה פלא: לא עברו ימים מועטים עד שכל החבורות, הגדודים, הפלוגות והקבוצות הגדולות שיו שמם וקראו לעצמם בשם קיבוץ".

הקיבוץ כצורת ההגשמה השומרית, לא במקרה בחרו בוגרי השומר הצעיר בקיבוץ בתור יעד ההגשמה הבלעדי עבורם. הקיבוץ מהווה צורת חיים שלמה המבטאת את מכלול ערכי התנועה, גם מבחינת אורח החיים וגם מבחינת היעדים המשימתיים-חלוציים. ראשית כל, חיפשו אנשי השומר הצעיר צורת חיים שתהווה אלטרנטיבה ומענה לאורח החיים היהודי בגולה. הקיבוץ השומרי היווה את המענה הזה בכך שהיה חברת אנשים עובדת, החיה מיגע כפיה, בכך שהיה קהילה יהודית מודרנית המקיימת את חגיה וטקסיה באופן חילוני אך שורשי ומעמיק (הקיבוץ מהווה זרם ביהדות), ובייחוד בכך שהיה חלק מהמכלול הרחב של המעשה הציוני-סוציאליסטי בארץ. הקיבוץ לא רק היווה קהילה ייחודית עבור אנשיו, אלא גם העמיד את עצמו בחזית העשיה הציונית בכל תחום: התיישבות וכיבוש הקרקע, קליטת עליה, טיפוח כוח המגן העברי, סלילת כבישים ואיגוד פועלים בערים ועוד ועוד. ולצד כל אלה, ואף כנקודת המוצא, מהווה הקיבוץ חברה מגשימה המתמודדת על מימוש ערכי הצדק והמוסר הגבוהים ביותר בחיי המציאות. בבסיס צורת החיים הקיבוצית מונח עקרון שוויון ערך האדם. על פי עקרון ערכי זה, בני האדם אמנם שונים זה מזה בתחומים רבים ומגוונים (צבע עורם, מעמדם הכלכלי, מינם, דתם וכד') אך כולם שווים זה לזה בזכויותיהם. לכל מגיעה הזכות לבחור ולעצב את חייהם באופן חופשי ומלא, ללא הבדלי גזע, דת, מין, מעמד כלכלי וכד'.

האמונה בשוויון ערך האדם נובעת מהרצון לייסד את החברה האנושית על בסיס סולידריות בין אנשים, ולא על בסיס של מאבק תמיד. אל מול הברירה: עבד או אדון, מנצל או מנוצל, מנצח או מפסיד – מהווה הבחירה בשוויון ערך האדם את שבירתה של המשוואה מיסודה. לא עוד עבדות, לא עוד ניצול, הקץ לעצם המאבק. כלומר, השתחררות הדרגתית מהסדר החברתי הכוחני שלעולם יעמיד את בני האדם בסתירה זה לזו, כנאבקים על דבר כזה או אחר. היום אתה החזק, מחר החלש, אך לעולם בחרדה מהזולת, לעולם בסתירה אל מולו.

מתוך אמונה בשוויון ערך האדם, פיתחו אנשי הקיבוץ את העיקרון שטבע קרל מרכס : "מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". עיקרון זה מבטא את הרצון להפריד בין זכויותיו של כל אדם לבין יכולות ההשתכרות שלו בשוק. הוא קובע שאדם הוא בעל זכויות בשל היותו אדם ובשל היותו חלק מהחברה האנושית. זאת להבדיל מהתפיסה הקפיטליסטית על פיה אין הדברים נחשבים כזכויות (חינוך, רווחה וכד') אלא כמוצרים. לאדם יש או אין אותם בגין השתכרותו בשוק העבודה.
בחברה הקיבוצים לכל אדם החובה לעבוד ולתרום לחברה כפי יכולתו, משום שבכך הוא מבטא את היותו חלק ממנה. למעשה עיקרון זה אומר שכל עבודה שווה, בין אם אתה מורה בבית ספר או עורך דין. כל עבודה שווה בערכה ובחשיבותה.

כיום מפתחת תנועת השומר הצעיר צורות חיים שיתופיות חדשניות במסגרת תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. החל משלב חוות ההכשרה, חיים בוגרי התנועה במסגרת של קבוצות שיתופיות-משימתיות המתנהלות באופן שוויוני. בנוסף, מחנכת התנועה לערכי הקיבוץ השיתופי במסגרת סמינר קיבוץ  המתקיים מדי שנה עבור חניכי שכבת יא'.

הקמתה וביסוסה של תנועת הנוער בארץ

בראשית שנות העשרים נעשו ניסיונות לשיתוף פעולה בין אנשי השומר הצעיר לבין תנועת הצופים בארץ ישראל. אנשי השומר הצעיר קיוו, כי תנועת הצופים בישראל תהפוך לסניף הארץ-ישראלי של תנועתם. אך השומר הצעיר הלך וגיבש לעצמו זהות פוליטית, שעמדה בסתירה לאופייה הא-פוליטי של תנועת הצופים והיחסים בין התנועות הלכו והתרחקו.

לאור זאת החליטה ההנהגה העליונה של השומר הצעיר, שישבה אז בוארשה שבפולין, לפנות אל בוגרי התנועה שעלו ארצה ולבקשם להתחיל לפעול באחד משני כיוונים: או לחולל מהפכה בתנועת הצופים, או להקים בארץ תנועת נוער של השומר הצעיר. אנשי התנועה שבארץ החליטו להשקיע את מאמציהם בהקמת תנועת נוער עצמאית לשומר הצעיר ובשנת 1929 קמו שלושה קנים בחיפה, ברחובות ובמקווה ישראל. בחודשים הראשונים פעלו כל אחד מהקנים באופן עצמאי ללא כל קשר ביניהם. המפגש הראשון נערך בנס ציונה ב 1930 ונכחו בו נערים גם מהערים: תל אביב, ראשון-לציון, עפולה ונס ציונה. מפגש זה התחיל את תהליך יצירתה של תנועה, שהיא יותר מאוסף של קנים. במפגש נבחרה הוועדה המרכזית שניהלה את התהליכים המרכזיים בתנועה באותם ימים.
הגושפנקה להקמת התנועה היה המחנה הארצי בחופש הקיץ אשר התקיים בקיבוץ מרחביה ובו לקחו חלק עירוניים וקיבוצניקים מכל הארץ.

בשנים הראשונות של תנועת הנוער בארץ ישראל היה קצב גידולה איטי. ב-1935 היו בה  452 חניכים ב 6 קנים בלבד. אך שלוש השנים הבאות עמדו בסימן של קפיצה דמוגרפית וגיאוגרפית. ב- 20.4.1938, כשהתכנסה בחיפה הועידה הראשונה של התנועה, היו בה כבר 1950 חניכים ב 30 קנים. בניגוד לתנועות נוער אחרות בארץ, היה בתנועת 'השומר הצעיר' שילוב של נוער לומד ונוער עובד. כמחצית מחניכי התנועה בגיל בית ספר תיכון היו נערים עובדים. הבדל נוסף בין השומר הצעיר לתנועות נוער אחרות התבטא בשילוב בין ילדי קיבוץ וילדי עיר בתנועת נוער אחת. הקנים בקיבוצים פעלו במסגרת המוסדות החינוכיים – בתי ספר תיכוניים-פנימייתיים של 'הקיבוץ הארצי', שבהם שולבו הלימודים והחינוך החברתי והרעיוני כמקשה אחת.
ביולי 1945, לאחר תום המלחמה, התקיימה על הכרמל ה"שומריה" הראשונה - מחנה ארצי של אלפי חניכים ושיא של פעילות צופית ותרבותית, שהפך מאז למסורת הנשמרת עד היום. ערב הקמת המדינה היו בתנועת "השומר הצעיר" בארץ כ-6,000 חניכים, מתוכם כ-2,500 בקיבוצים - בני קיבוץ וחניכי חברות נוער.

בשואה ובמרד
ערב מלחמת העולם השניה היו בתנועת השומר הצעיר 70,000 אלף חברים במאות קנים והכשרות ברחבי אירופה. בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, קיבלו השליחים מהארץ הוראה לעזוב את אירופה ולחזור לארץ. חברי ההנהגה ובוגרי התנועה, יחד עם המוני האזרחים, ברחו מזרחה לאזור הכיבוש הרוסי. שם התקבצו בווילנה  שבליטא, במה שכונה "הריכוז השומרי" וכלל אז כ 750 בוגרי תנועה. בריכוז השומרי בווילנה חיו הבוגרים חיים תנועה, חיו חיי שיתוף בקבוצות ובקיבוצים ובתנאים קשים ניסו להתרכז במטרה המרכזית בה עסקו עד המלחמה – מציאת דרך לקיים את התנועה ולעלות ארצה.

כעבור כמה חודשים החלו להגיע לריכוז השומרי בווילנה ידיעות על הנעשה בוארשה. הידיעות תיארו את הקנים שנסגרו, החניכים שנשארו ללא מדריכיהם בתקופה כה קשה ומצבה של התנועה שעמד במשבר חמור. השאלה שעלתה הייתה האם לחזור לשטח הכיבוש הנאצי כדי לבנות את התנועה מחדש. שאלה זו הייתה כבדת משקל וברורות היו השלכותיה על המשך קיומה של התנועה. לאחר דיונים סוערים וחשבון נפש שחברי ההנהגה הראשית קיימו בתוך עצמם, הוחלט לחזור אל שטח הכיבוש הנאצי, על אף הסכנות האורבות בדרך לשם ובפעילות תחת שלטונו. 
חברי התנועה ראו עצמם חלוץ ההולך לפני המחנה, ומתוקף כך היו מחוייבים ואחראים לגורלו. הם היו האוונגרד העומס על כתפיו את צו השעה – קשה וחמור אשר יהיה. בדיונים האם לחזור לפולין הכבושה היה ברור דבר אחד – הנהגת התנועה לא תוכל לנתק את עצמה מחניכיה ומציבור היהודים עימה פעלה לאורך כל אותן שנים. התפיסה היתה: "לחלוץ של עם בלי עם אין כל ערך. אם להציל יש להציל את כל העם, ואם צפוי אבדון- יאבד גם החלוץ".

מתוך עמדה זו בחרו חברי ההנהגה הראשית, אשר היו ממוקמים בווילנה, לחזור לוארשה ואל שאר הערים והעיירות הכבושות ולחדש שם את פעילות התנועה. הבחירה לחזור לשטח הכיבוש הנאצי הייתה שונה מבחירותיהם של רוב מנהיגי הקהילות יהודיות המבוגרים אשר נטשו את צאן מרעיתם דווקא בשעה קשה זו.

המרכז התנועתי חזר לוארשה והחל לשקם את פעילות התנועה, אך הפעם בתנאי מחתרת. פגישות, כרוזים, כינוסים ועוד – כל אלה עברו עתה המרה למציאות החדשה של פעילות חשאית ולבשו אופי סודי. מי שהיווה את הקשר בין קני התנועה השונים היו הקשריות. הדרך היחידה לעבור בדרכים הייתה על ידי התחזות לגויי ולכן נבחרו לתפקיד זה בעיקר נשים. בין הקשריות בלטו חברות השומר הצעיר; טוסיה אלטמן, לילית רגינה פודאן, מרים היינסדורף, חייקה גרוסמן (לימים חברת קיבוץ עברון וחברת כנסת שנים רבות)  ואחרות. הקשריות עברו מקן לקן, סייעו במתן עזרה כספית, העבירו ידיעות על אקציות או גזרות אחרות, הפיצו כרוזים ויותר מכל – סימלו את המשך קיומה של התנועה בימי המלחמה. בשל התמונה הכוללת שיצרו, היוו הקשריות מאוחר יותר את התשתית שאפשרה לתנועות הנוער להבין ראשונות  את השואה המתגעשת על העם היהודי.

התנועה התחילה להתבסס ואיתה גם התסיסה הרעיונית האופיינית לה ועד מהרה הוחלט לקיים מועצה. הדבר עלה תוך סיכון רב והברחת עשרות אנשים דרך הגבולות האסורים לוארשה, אך ההבנה היתה שלמרות הסכנות הגדולות מאוד התנועה חייבת להמשיך וצו השעה הוא - להיפגש. המועצה התכנסה במאי 1940, נמשכה שלושה ימים ועסקה בשני נושאים: הקשר לברה"מ ודרכה החינוכית של התנועה במחתרת. אותה מועצה התוותה את דרכה החינוכית של התנועה בהמשך ימי המלחמה והוחלט בה להרחיב את שורות התנועה, למרות הסכנה.
ההכרעה שנתקבלה במועצה על הרחבת הגדודים משקפת את בחירותיה ודרכה של התנועה במלחמה עד עתה, ותציין את דרכה גם בעתיד. בתקופה זו של פרעות ואובדן המוסר, לא ויתרה התנועה על המחשבה, על הדיונים ועל הבחירה הערכית לכל אורך הדרך. התנועה הוסיפה לתפוס את עצמה כבעלת משמעות בהקשרים של הובלת העם היהודי גם כשכל המסגרות המקובלות קורסות ובעת בה כל הנהגה אחרת מכזיבה. 
הבחירה להרחיב את השורות, יש בה לקיחת אחריות על הנוער היהודי, דווקא בשעות הקשות, בהן מתחדד הצורך בתנועה והיא באמת מהווה אלטרנטיבה למציאות הקיימת. 

אך בזה לא היה די לאנשי התנועה. להם היתה אחריות רחבה מזה - האחריות על העם היהודי בפולין. אחד הביטויים לכך היה מטבח משותף שהפעילו חברי התנועה, אשר מטרתו הייתה לעזור לחניכים ולחברי הקהילה היהודית בגיטו. 
בנוסף לכך, תפסה התנועה את מקומה של מערכת החינוך שלא הייתה קיימת. מורים, בוגרי התנועה, לימדו את הילדים את שלל המקצועות. לצד פעילויות אלו נפתחו בתי יתומים ובתי תמחוי, הוחלט להוציא עיתון חדש שיהיה מיועד לציבור היהודים בשם "השחר" אשר פורסם בפולנית, התחזקה העיתונות המחתרתית בתנועה, הוקמה קומונה לבוגרים ועוד.
הדברים נבעו מתוך יסוד המרד שהיה קיים בתנועה מראשית דרכה. הם באים לידי ביטוי בדבריו של איש השומר הצעיר ולימים מפקד מרד גטו וארשה, מרדכי אנילביץ': "הננו בתוך תוכם של החלאה והניוון. בתוך הזוהמה הזאת נטושה מלחמתנו. אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל ולא להסתגל לתנאים אלה! המסתגל חדל להבחין בין טוב לרע- הוא נעשה עבד בגוף ובנפש. בכל אשר יקרה אתכם, זכרו תמיד: אל תתרגלו! אל תסתגלו! מרדו במציאות הזאת!"

בסוף שנת 41 התחילו להגיע לחברי התנועה במקומות שונים ידיעות על השמדה המונית. חברי התנועה הבינו שחייבים להיערך למציאות החדשה, לחשוב במושגים חדשים ולייצר מענה - קשה ככל שיהיה. בוילנה כבר התעורר רעיון ההתנגדות והמרד וב 1 בינואר 1942, נשמע לראשונה כרוז המרד  של אבא קובנר . בכרוז הושמעה קרא קובנר ש"התשובה היחידה היא התנגדות" והוא היה הפעם הראשונה שהועלתה על כתב ההנחה שהאירועים הקורים ליהודים אינם מקומיים או אקראיים, אלא תוצאה של תכנית גרמנית כוללת המכוונת כלפי כל יהודי אירופה. בנוסף, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאה קריאה להתנגדות של כלל הנוער היהודי. הוא הופץ לקני התנועה ברחבי פולין ומההנהגה בוארשה יצאו יוסף קפלן ומרדכי אנילביץ' כדי להקים תאים מחתרתיים של ארגון לוחם בקרב חניכי התנועה בכל רחבי פולין.

שוב באה כאן לידי ביטוי ייחודיותה של תנועת הנוער. לא מקרה הוא שדווקא חברי השומר הצעיר, נעדרי ניסיון במנהיגות ציבורית ומשוללי גישה למקורות המידע הנאצים, דווקא הם היו הראשונים בעם היהודי לזהות את סכנת ההשמדה ולקרוא למרד. עובדה זו נבעה מתוך אופי ההתארגנות של התנועה ומתוך החינוך השומרי שספגו בקן במשך שנים. אנשי התנועה היו אלה אשר זיהו את המתרחש ולא היססו לקרוא את המציאות נכוחה ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה בגטו וארשה. במשך חודשיים גורשו עשרות אלפי יהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. שבוע אחרי הגירוש הוקם האי"ל - ארגון יהודי לוחם של תנועות הנוער והארגונים הציוניים. מרדכי אנילביץ' נבחר למפקד האי"ל והארגון החל להכשיר את חבריו ללחימה, עסק בהשגת נשק ובניסיונות לשכנע את תושבי הגטו להצטרף לרעיון הלחימה.

ב-18 בינואר החלה אקציה נוספת. מרדכי אנילביץ' ו- 10 לוחמים ירדו לרחוב והחלו לירות בגרמנים. עקב כך הופסקה האקציה  על ידי הגרמנים והדבר הוביל לידי כך שכמעט כל תושבי הגטו הצטרפו להתארגנות המרד. המרד התחיל ב 19 באפריל 1943 ונמשך כמה שבועות עד דיכויו הסופי ב 16 במאי. ב-7 במאי גילו הגרמנים את בונקר מפקדת האי"ל ברחוב מילא 18. למחרת התאבדו בבונקר כ 80 לוחמים, בראשות מרדכי אנילביץ'. כשהבינו הלוחמים שאין ביכולתם להינצל בחרו להיות אדונים למותם.

סיכום: מורשת המרד והגבורה של אנשי התנועה בשנות השואה מהווה עבורנו מקור השראה לעמידתה של הרוח האנושית כנגד אתגרים כבירים, של התגברות האור על החושך ושל דבקות בערכי מוסר במציאות קשה וקיצונית. כיום, חקוקה מורשתם של הלוחמים ומעשיהם בלב התהליך החינוכי התנועתי.

זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות ממשיכי דרכם של מרדכי, אבא, טוסיה, יוסף, חייקה ועוד רבים וטובים כמותם. כולם אנשים צעירים, חניכי תנועת השומר הצעיר, אשר צמחו בבית הגידול של הקן, הקבוצה השומרית והחינוך התנועתי. כולם פעלו מתוך חינוך זה ובכך הורו לנו את הדרך – עד ימינו. לא מקרה הוא שדווקא חברי תנועות הנוער היו אלה שהניפו את נס המרד בשעת המבחן הקשה ביותר. היה זה החינוך התנועתי ויסודות המרד שהונחו בבסיסו, שאפשרו לחברי התנועה לעמוד איתנים ולהתנגד.

בכל שנה יוצאת משלחת השומר הצעיר לפולין כדי ללמוד את סיפור גבורתם של אנשי תנועת השומר הצעיר ואת סיפורו של עמנו בתקופה נוראה זו. בכך, ובעצם היותנו אנשי תנועה הנאבקים יום יום על דרכה במציאות, ממשיכים אנו את דרכם-דרכנו.

השומר הצעיר בבריחה ובהעפלה 
מסוף המלחמה החלו מאות אלפי הניצולים לחפש את דרכם חזרה אל בתיהם. עד מהרה התגלה שבעיירות הולדתם לא נותר דבר, לא קרובים ומכרים וגם לא בתיהם ורכושם שנגזלו מהם. מציאות זו דחפה אותם לחפש את דרכם אל מחוץ לאירופה, רבים מהם לעבר ארץ ישראל. תנועת "הבריחה", שפעלה בין השנים 44'-48', החלה באופן ספונטאני, בהתחלה ללא קשר למנהיגות הישוב בארץ. היא אורגנה ע"י אנשי מחתרת ופרטיזנים, בהובלת התנועות החלוציות ובראשן אבא קובנר ומרדכי רוזמן. חברי השומר הצעיר, יחד עם בני נוער נוספים שלא היו בתנועה לפני המלחמה, אורגנו בקיבוצי הכשרה שהיוו בסיסים ארגוניים ל"בריחה" ובו בזמן היו הגרעינים לחידושה של התנועה החינוכית. בקיבוצים אלה עסקו בפעילות תרבותית וחינוכית, בהנחלת תודעה יהודית ציונית-חלוצית, עבודה חקלאית, קיום חיי שיתוף, קיום חגים, לימוד עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון, תולדות הישוב והציונות, סוציאליזם ועוד. נוסף לפעולה החינוכית עסקו חברי התנועה גם בארגון החיים במחנות העקורים ובהברחת היהודים דרך הגבולות אל נתיבי ההעפלה לארץ. מאיר יערי  הגדיר את תפקיד התנועה כלפי 'שארית הפליטה' באירופה בסיסמא "מצפן להולכים ועוגן לנשארים".

חברי התנועה היוו כוח משמעותי ומוביל על ספינות המעפילים ובראשן ספינת 'אקסודוס' אשר יצאה מצרפת ביולי 1947 כשעל סיפונה 4,515 ניצולי שואה, מתוכם כ-‏‏800 חברי השומר הצעיר. קטע מתוך הוראת יום לחברי השומר הצעיר בהעפלה שחיבר מרדכי רוזמן  משקף את תפקידה של התנועה בהעפלה: "נצעד קוממיות יחד עם המוני בית ישראל - בראשם, לימינם ולעזרתם - כפי שצעדו חברינו במחתרת, בגטאות, במפעל של הצלת יהודים ובמלחמה על כבוד ישראל. בשעת ההפלגה נפגין את כוחה החלוצי והמוסרי של תנועתנו, נשמש מופת לנו ולזולתנו. נמלא בנאמנות את צווי השעה ונקבל עלינו כל צו, תפקיד ושליחות. נהייה מוכנים לפגישה עם המולדת ואף להדיפה אכזרית אחורנית. נפגוש את שליחי הספר הלבן בגאון ובגאווה, כנאה למסורת תנועתנו."

במהלך ההפלגה פעלו חברי התנועה בקרב הנוסעים, ארגנו אותם בקבוצות ויזמו פעילויות חברתיות. כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי הארץ, נגחו בה משחתות בריטיות. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה חיילים, תוך ירי פצצות עשן וגז מדמיע. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש על ידי המעפילים ופתחו נגדם באש חיה. לאחר מאבק קשה שגרם למותם של 3 מעפילים וקצין ולעשרות פצועים, הורה מפקד האוניה על כניעה והאונייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח לאוניות גירוש שהפליגו לצרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שאלה התבצרו על גבי האוניות במשך שלושה שבועות. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים, תוך כדי קיום אירועי מחאה שונים. מנהיג המעפילים שהוביל את ההתנגדות לירידה מאוניות היה חבר התנועה מרדכי רוזמן. לאחר 3 שבועות הפליגו הספינות לגרמניה, שם הורדו המעפילים בכוח ושוכנו במחנות מעצר. במשך כשנה שהו המעפילים במחנות המעצר בגרמניה ובמהלך שנה זו המשיכו חברי התנועה להיות גוף מוביל בקרב יושבי המחנות.

האקסודוס הפכה לאחד מסמלי המאבק נגד המדיניות הבריטית אשר אסרה על כניסת המעפילים היהודים לארץ.

חידוש ההגשמה בימינו
בסוף שנות ה 90, אחרי שנים של אובדן דרך חינוכית והצטמצמות גדולה באחוזי ההגשמה בקיבוצים, החל תהליך פנימי בתוך תנועת השומר הצעיר של חידוש מסלול ההגשמה. הגרעינים הבוגרים, שבעבר הופנו להשלמה בקיבוצים, ביקשו עכשיו דרך חדשה והקימו קומונות שיתופיות בעלות אופי שיתופי-משימתי. במאי 2001 התקיימה בגבעת חביבה הועידה הארצית ה 10 בנושא "חזון שומרי". הועידה סימלה את תחילת היציאה של התנועה מהמשבר המתמשך שפקד אותה ובה הוגדר מחדש חזונה בנוגע לשלושת ערכי הליבה – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. הועידה גם הגדירה את עצמה מחדש כ'תנועת חיים' והחליטה על חידוש מסלולי ההגשמה. כך בנוסח ההחלטה:

"תנועת השומר הצעיר רואה ברעיונותיה ובהווייתה דרך חיים. על כן, עלינו לבטא את
הערכים לאורם אנו מחנכים ומתחנכים בתנועת הנוער בחיינו הבוגרים. אנו תנועת חיים.
התנועה תקיים מסגרות שיאפשרו לבוגריה להגשים את הערכים שספגו במהלך שנות חניכותם, ותפעל ליצירת מסגרות נוספות ומגוונות".

(מתוך החלטות הועידה הארצית ה 10 של תנועת השומר הצעיר) הועידה החליטה על הקמת תהליך 'קבוצות המשך', אשר מטרתו לארגן מתוך תנועת הנוער גרעינים שיתופיים-משימתיים ולהוציאם לשנת שירות במסגרת חוות הכשרה. השכבה הראשונה שנכנסה לתהליך קבוצות המשך הייתה שכבת 'ביתניה' (ילידי שנת 1984). שמה של השכבה, שנבחר בהשראת קבוצת ביתניה מ 1921, סימל את הקשר בין חידוש ההגשמה בימינו, לבין ראשית ההגשמה השומרית בימי העלייה השלישית. כותרת הסמינר הראשון של תהליך קבוצות המשך הייתה: " בעקבות המעשה החלוצי של חברי קבוצת 'ביתניה' וחברי שכבת 'ביתניה'".

מאז ועד ימינו נכנסו שכבות רבות אל תהליך ההגשמה המחודש, כשכל שכבה מעמיקה אותו ולוקחת אותו צעד אחד קדימה. תהליך ההגשמה בשומר הצעיר מתחיל בשנת יב', כשהחניכים מתארגנים לקבוצות המשך. לאורך שנה זו עוברים החניכים סמינרים בנושאים שונים המכשירים אותם לשנת השירות במסגרת חוות הכשרה כמו כן, ובמקביל לתהליך קבוצות ההמשך, מוקמות קבוצות במסגרת מסלול 'הגרעינים הייעודיים' המיועדות לבצע משימות במוקדים ספציפיים.  עם סיום שלב זה יוצאים חברי התנועה לחוות ההכשרה בתור גרעינים שיתופיים-משימתיים. לציון היציאה לחוות ההכשרה מוענק להם סמל הבוגרים של התנועה המסמל את יציאתם להגשמה.
חוות ההכשרה הינה גולת הכותרת של תהליך ההתחנכות בתנועת הנוער. במהלכה חיים היג'מלים בשיתוף ושוויון, הם מנהלים את חייהם בצורה עצמאית, תוך פיתוח תרבות, כלכלה והווי ייחודיים לגרעין. מרכיב מרכזי מאוד בשנה זו, הוא המרכיב המשימתי. היג'מלים פועלים בקני התנועה ברחבי האדם הם למעשה אלה המפעילים אותם לאורך השנה כולה.

עם סיום פרק חוות ההכשרה יוצאים חברי התנועה אשר בחרו בכך לשירות צבאי במסלול הנח"ל במסגרת גרעין. הם משרתים בתפקידים קרביים בגדוד 50 ובקרקל (בנים ובנות יחד), בתפקידי חינוך בתור מורות חיילות ומד"נים ובתפקידים נוספים. מסלול זה משלב שמירה על ביטחונה הפיזי של המדינה יחד עם חוסנה החברתי. מתוך כך מוקדשת שנה מתוכו לפרק המשימה הלאומית – שנה בה הגרעין חי במוקדי מצוקה ברחבי הארץ ופועל בחינוך. בנוסף, מפתחת התנועה בשנים האחרונות מסלול מנהיגות משמעותי בתוך מסלול הנח"ל הבא לידי ביטוי בבחירה בתפקידי פיקוד וקצונה. בחירה זו נובעת מתוך תפיסה חינוכית המבקשת לעצב את אופי השירות הצבאי ודמותו של הלוחם הנח"לאי.

תנועת בוגרים של השומר הצעיר הינה רשת של 30 קבוצות שיתופיות-משימתיות הפרוסות ברחבי הארץ ובהן 250 שומר ושומרת. התנועה פועלת ברוח מורשת המרד של תנועת הנוער בשואה, מפעלות תנועת העבודה, הקיבוץ השיתופי והחלוציות. אנו שואפים לעצב מחדש את סדר היום הלאומי והחינוכי במדינת ישראל. מתוך כך הקמנו בשנים האחרונות מעגלי משימה שונים בהם מתחנכים אלפי בני נוער מדי יום, במגוון צורות ואופנים. כמו כן, אנו רואים בחידוש אורח החיים השיתופי אתגר מרכזי והכרחי. מתוך כך מושם דגש רב על היצירה התרבותית, הלמידה, המימד החברתי בקבוצות ובהתאגדויות, השוויון הכלכלי ועוד. תנועת הבוגרים חידשה זה מכבר את קיבוץ פלך  ובימים אלה נתקע יתד ראשון בגבעת חביבה על מנת להקים גם שם קיבוץ קבוצות שיתופי-משימתי. בסוכות תשע"א עלינו  לביתניה עילית, מאות מחברי מסלול ההגשמה המחודש, על מנת לציין עשר שנים לחידוש ההגשמה השומרית

אפילוג
ב 95 שנות קיומה המפוארות ידעה התנועה לטעת שורשים עמוקים בלב חניכיה ולהניח תשתית אשר תבטיח את פוטנציאל ההתחדשות בכל דור ודור. באמצע שנות ה 90, לאחר שנים קשות של משבר קשה לשמאל הישראלי ולתנועה הקיבוצית, נמצאה התנועה בצומת דרכים. מסלול ההגשמה כמעט יבש לחלוטין, מספרי החניכים בקן ירדו עד מאוד ואופני הפעילות של תנועת הנוער ניצבו באלם ואובדן דרך אל מול עלייתה המטאורית של התרבות הפוסט-מודרנית והאינדיבידואליזם. 
אך היסודות היו בריאים ועמוקים ומתוכם החל נובט חוטר חדש מהגזע השומרי העתיק. 
במהלך שנות ה 90 קראה תיגר קבוצה של בוגרי תנועה על המציאות והחלה בחידוש את מסלול ההגשמה. שוב נאספו חבורות חבורות של צעירים מאמינים, שוב נרקמה תורת ההדרכה והשקפת העולם ושוב החלו להתגבש כל אלה לכדי מהלך רחב – בניית תנועה מחדש.
מאז ועד היום החלו ממלאות את הארץ עשרות קומונות וקבוצות – מקיבוץ פלך שבגליל, דרך שכונות בערים ועיירות, מוסדות חינוכיים בהתחדשותם ועוד. מאות בוגרי התנועה חזרו אל הציווי השומרי המקורי ויצאו להגשמה. והפעם: קבוצה שיתופית-משימתית, עבודה חינוכית עם כל רבדי החברה הישראלית, אחריות על תנועת הנוער, הקמת קיבוצים צעירים ובניה מחודשת של תנועת חיים לשומר הצעיר.

חידושו של מסלול ההגשמה הפיח רוח חדשה בתנועת הנוער. נפתחו קנים חדשים והורחבה מאוד פעילות התנועה במגזרים השונים – במגזר הקיבוצי, בקרב נוער עולה מחבר העמים ומאתיופיה, בערים הגדולות ובשכונות המצוקה. בכל אלה עמלים יום יום מאות מחנכים צעירים: חניכי ומדריכי הקנים, חברי שנת השירות, גרעיני הנח"ל שבפרק משימה וחברי תנועת הבוגרים.
בנוסף, החלה התנועה להקים מעגלים נוספים של השפעה על החברה הישראלית מעבר לתנועת הנוער המקיפים כבר היום מאות בני נוער, ועוד היד נטויה.

רבה הדרך שעוד לפנינו, עד חזרתנו להוביל מחדש כבעבר את הגה הציונות והחברה הישראלית. אך אט אט הולך ומתגבש כוחה של תנועת השומר הצעיר ככוח משמעותי, מאורגן, רלוונטי, חדור אמונה ומחוייב למימושה של הברית ההיסטורית בין התנועה לבין העם היהודי והמפעל הציוני.

נכון להוות את דור המנהיגות הבא של מדינת ישראל.​

סיפורה של התנועה